היום הראשון שלי בבית הספר

הפחד החל להשתלט עלי. הלכתי לבית הספר הראשון שלי באמריקה. נסעתי מרחק רב מהודו במטרה להצטרף לאמא שלי, שנמצאת כאן כבר שלוש שנים, בתקווה שאמריקה תתרום לעתיד שלי. אבא שלי החליט שיהיה טוב יותר ללכת לבית הספר כאן, ולכן אני לומד בתיכון המקומי בעיר החדשה שלי.
פחדתי איך אני אסתדר. אני לא מכיר אף אחד בשיעורים שלי. ביום הראשון, הגעתי לשיעור השני שלי אחרי  שהחמצתי את הראשון. אני כבר מבולבל, כי בהודו המורים מתחלפים בהתאם למקצועות בעוד שלרוב התלמידים יש את אותם שיעורים.

עם חרדה מצד אחד ופחד מצד שני, כשהגעתי לידית הדלת, פתחתי אותה באיטיות. העיניים של כולם היו עליי כשנכנסתי לחדר. בלי לשים לב אליהם, הלכתי ישר למורה ושאלתי אם זהו השיעור הנכון. בקול רך, היא ענתה, "כן". קולה ניחם אותי קצת. היא נתנה לי גיליון שנקרא דרישות קורס, שאני אף פעם לא הייתי מקבל בהודו כי לא היה לנו דבר כזה. ואז היא ביקשה ממני לבחור את הכיסא שלי ולשבת. אני בחרתי את המושב הקרוב ביותר לדלת במקום הפינה שבה כל הבנים ישבו. אני ממש לא רציתי לבחור מושב. בהודו אנחנו קיבלנו מושבים קבועים, ולכן אף פעם לא הייתי צריך לדאוג בקשר לזה. ביליתי את שאר השיעור ברשימת הערות על השקופיות שהוקרנו על ידי מטול השקפים. בבתי ספר הודיים, אנחנו לא משתמשים בטכנולוגיה הזו. היה עלינו לרשום הערות בזמן שהמורה דיברה.

מכיוון שזה היה היום הראשון שלי, הייתי מבולבל ולא ידעתי באיזה מסדרון ללכת, אבל הצלחתי להגיע לשיעורים שלי בלי לשאול אף אחד. הייתי מאוד מבולבל לגבי מתי תהיה לי ארוחת צהריים. זה היה בצהריים. הלכתי לשיעור הבא שלי והפעמון צלצל כשנכנסתי. ביצעתי את התהליך הרגיל של לשאול את המורה אם אני בכיתה הנכונה. היא אמרה "אנחנו עדיין בשיעור רביעי".

"אבל הצלצול הרגע צלצל", אמרתי.

הטון העדין שלה הפך לקשה יותר והיא אמרה "זה הצלצול לארוחת הצהריים". התנצלתי. בלי לומר מילה פניתי לקפיטריה. הרגשתי בר מזל כי לא היה לנו את זה בהודו. כל בלבול שלי נראה כמו מכשול שהייתי צריך לעבור כדי להגיע למטרה שלי. בסוף היום, הייתי בדרכי לאוטובוס, שגם לא היה לנו בהודו. הבחנתי באוטובוס שלי והתיישבתי בתוכו בשמחה. חשבתי, היום לא היה כל כך רע.

ככל שחלף הזמן באותה שנה, פיתחתי כמה חברויות והתחלתי לאהוב את בית הספר שלי. התברר לי שיש לאזרחי ארה"ב הזדמנויות רבות, אך לא כולם משתמשים בהן. יש אנשים שלוקחים אותן כמובן מאליו, בלי להבין שמדינות אחרות נאבקות.

למורים היתה דרך מהנה להפוך דברים קשים לכל כך קלים כך שילד בן שלוש היה יכול לעשות אותם. למורים בארץ המוצא שלי היתה דרך קפדנית יותר לומר דברים. היו לנו גם ימי לימודים ארוכים הרבה יותר בהודו – בשעות 7:00-17:30 – ואילו באמריקה בית הספר היה בין השעות  7:30-14:30. ההבדל העיקרי שמצאתי באמריקה הוא כמות החומר שלמדתי בכל יום. בבתי הספר בארה"ב למדתי הרבה פחות חומר. אז היה לי ידע רחב יותר מלרוב הילדים בכיתה שלי, שנתן לי יתרון. בגלל ההזדמנויות החינוכיות האלה, אני מרגיש שאני האדם עם הכי הרבה מזל בעולם כולו.

 

הכותב הוא .Sai P, נער הודי שהיגר לאמריקה.
קרדיט כתבה: TeenInk
קרדיט תמונה: blog.sfgate